כל מנהל יודע לשנן את המנטרה של “דוגמא אישית”, אך כמה באמת בפועל זה קורה..
דוגמא אישית, זו לא טכניקה או טריק זמני, זו חייבת להיות דרך חיים, כי אם היא לא כזו, זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן.
אחת העובדות המעניינות בעולם העסקים היא שעובדים הם בצלמם של המנכ”ל.
רוצים דוגמא?
שבוע שעבר, הגעתי לפגישה עם לקוח חדש. הגעתי למשרד נעים, צנוע ומאוד נקי.
כבר בכניסה, קיבלה את פניי, מיכל מזכירת הקבלה עם חיוך רחב ואמיתי, שאלה למי הגעתי, הפנתה אותי לפינת ההמתנה ושאלה אותי אם אני רוצה לשתות חם/קר וניגשה להכין לי.
אולי זה נראה טריוויאלי עד כה, אבל לצערי זה לא כך, בהרבה מאוד מקרים..
בחלק מהפגישות אין מי שמקבל את פניי, במקרים אחרים, גם אם יש, אז זה מרגיש ש”עושים טובה שמרימים את הראש” ושלא נדבר על להציע לשתות..
אגב, גם במקרים הנדירים שמציעים לי לשתות, זה לרוב מסתכם ב”המטבחון שם…” (או במילים אחרות, אין לי זמן ו/או סבלנות בשבילך ולך תכין לעצמך מה שאתה רוצה).
ועכשיו נחזור למיכל החמודה..
אז אחרי שקיבלתי קפה ומים, המתנתי בדיוק 3 דקות ואז הגיע מר X, המנכ”ל.
גבר מרשים, בסביבות ה 60 פלוס, זקוף קומה, לבוש בקפידה, שניגש עד אליי, לחץ את ידי והוביל אותי למשרדו.
גם כאן, למי ששם לב לפרטים, ניתן לראות הבדלי גישה. מרבית המנכ”לים שמקבלים אותי, יושבים בחדרם ו”ממתינים” שאגיע.
את ההבדל העצום בתחושה של האורח אין צורך להסביר, אבל את הערך של זה, חשוב לחדד !
היחס שהוא מעניק לספק זר שהגיע, מעניק לו נקודות זכות רבות עוד בטרם החלה הפגישה, ושספק מקבל יחס כזה, הוא רוצה לעבוד איתך !
ואם תלכו עם זה צעד רחוק יותר, זה יתפרש בשירות שיקבל, במחיר שיקבל ובתוצאות שיקבל
וכל זה בעבור מה ? סה”כ הוא כיבד את נוכחותי והתייחס אליי קצת שונה מהאחרים…
נכנסנו למשרדו, שולחן רחב חוצה בינינו, בצד ימין מסך המחשב ובצד שמאל ערימה קטנה של ניירת על שולחנו. שום דבר נוסף.
נקי, מסודר ? ברור.
מפתיע ? לא.
למה ?
כמנכ”לים אנו אלו שבוחרים את העובדים שלנו. מן הסתם, נבחר במישהו שנעריך, שנחשוב שיכול לסייע לנו ושנרצה בנוכחותו. העניין הוא שגם אם נתאמץ מאוד, האנשים שימצאו חן בעינינו, יהיו עם קווי דמיון לנו..
וגם אם הם שונים מאיתנו, עם הזמן והעבודה המשותפת, הם מאמצים את הרגלנו, בין אם לרצות אותנו או בין אם לחקות אותנו מתוך ההערכה, אבל בטווח הארוך, הם הופכים להיות דומים לנו..
נכון, ישנם מקרים נדירים בהם ישנו ניסיון לבחור את ההיפך, אבל זה לרוב לא צולח, בדיוק מאותן סיבות של פערי גישה..
לעיתים, הדמיון מגיע בצורה עקיפה, בלי שנראה את ההקשר.
רוצים דוגמא?
יום אחד ישבתי עם אחד הלקוחות שלי שסיפר לי באכזבה שעובדים שלו מאחרים לפגישות שהוא קובע איתם. גם הישיבות האחרות בחברה, אף פעם לא מתחילות בזמן.
שאלתי אותו אם הוא מאחר להם לפגישות, תשובתו היתה נחרצת ומיידית: “לא”.
כאן, צריך לחפור רק עוד קצת כדי להגיע להקשר העקיף..
המשכתי: “כמה מיילים אתה מקבל ביום ?”, ענה: “עשרות”.
הוספתי: “וכמה הזמנות לאישור הוא מקבל ביום ? (אגב, כשל בפני עצמו..), ענה שוב: “עשרות”.
ואז הגיעה השאלה שפיצחה את העניין: “תוך כמה זמן אתה מגיב למיילים ומאשר את ההזמנות?”
בשלב הזה, הוא כבר הבין וענה בלחש: “לרוב לוקח לי כמה ימים להגיב…”.
המסקנה היא שלא חייבת להיות אותה פעולה בדיוק שמשפיעה על התנהגות העובדים, אלא יכולה להיות פעולה עקיפה שאתם מבצעים, שמשפיעה ישירות על העובדים שלכם…
אז לסיכום, דוגמא אישית זו דרך חיים.
הדרך שבה תתנהלו היא הדרך שבה יתנהלו עובדיכם.
אם מבינים את זה, זו יכולה להיות התחלה של שינוי..
בהצלחה
נאור שקד
מנכ”ל תכלית