בשבוע שעבר, התקיימה במשרדנו פגישה עם שני מנכ"לים שאנו מלווים את מערך המכירות בחברתם. הפגישה עסקה בבניית מערכת יעדים ותגמולים (בשפתנו "מ.י.ת") לאנשי המכירות ולמנהלם הישיר. היא דנה גם בפרמטרים החדשים שיתווספו למערכת השכר שלהם אשר מטרתם לשקף טוב יותר את צרכי החברה (לקוחות חדשים, מוצרים מיוחדים, גבייה ועוד).
במהלך הדיון אמר ד', המנכ"ל המשותף, שהוא מאוכזב מאוד ממנהל המכירות שלו שלא מיישם חלק גדול מהמשימות היומיומיות שלו.
אורן, מנהל הפרויקט, ניהל איתו שיחה קצרה בעניין אשר המחישה לו, שהאחריות לביצוע הכושל של מנהל המכירות היא בעצם שלו, כמנכ"ל, שמנהל את אותו מנהל (מכירות).
כצופה מהצד (שנהנה מהצוות שלו..), ראיתי את הלקוח מתפתל ארוכות ומתקשה להודות בכך.
זה טבעי ומובן.
אחד הדברים הקשים ביותר למנהל (ובכלל לאדם) הוא להודות בטעויותיו.
יום אחד, מאמין שאכתוב מאמר על הסיבות שאנשים מתקשים להודות בטעות שלהם, אך בשלב זה, אתייחס לתשובה שעניתי למנכ"ל:
אני, שמח לגלות שאני טועה !
הצוות שלי, שמכיר את הגישה הניהולית הזו ומיישם אותה מדי יום, הבין מיד, אך לשני המנכ"לים המשפט הזה, בשנייה הראשונה, נראה ציני…
והנה ההסבר:
כאשר אני בוחן מצב כלשהו בחברה שלי, אני בודק מיד, האם זו אחריות/טעות ניהולית שלי, לפני שאני "רץ" למנהלים/עובדים שלי.
הסיבה פשוטה:
כאשר אני יודע שזו טעות שלי, הסיכוי שלי לתקן אותה הוא הגבוה ביותר, כי אני שולט בסיטואציה.
כאשר, אני מאשים אחרים בטעות שלי, אני מצפה מהם לשנות משהו שהם לא יכולים לשנות…
התוצאה של מקרה כזה, היא תסכול רב של שני הצדדים.
המנהל/עובד, לא יכול לשנות את הסיטואציה ונמצא בתחושה קשה של אשמה וחוסר אונים ואני מנגד, מצפה שיהיה שינוי, אבל הוא לא יגיע לעולם !!
לכן, בכל פעם שישנה טעות והיא שלי, אני שמח, כי אז אני מצליח לתקנה במהירות.
אז, מנכ"לים יקרים, אל תחששו להודות בטעות, קודם כל בפני עצמכם ואחר כך בפני עובדיכם.
לטעות זה אנושי,
להאשים אחרים בטעות שלכם,
זו פגיעה הדדית שאינה מובילה לפתרון !
בהצלחה
נאור שקד
מנכ"ל תכלית